מחיר המגניבות: 39 שקלים.

ביום שבת אביבי אחד, מאלה הכי חמים בשנה, הוזמנו ליומולדת על הגג של מלון מרינה בת"א, ללא ספק סממן מגניבות ראשי ביותר בו תוכלו למצוא נוף, בריכה ומלא בחורים ובחורות, שכנראה רוצים שקצת מהמגניבות תידבק אליהם.

מסיבות בריכה, תמיד היו נראות לי מתאימות לבחורות האלה, אלה שזורקים אותן למים עם הבגדים והן יוצאות ואומרות: "איזה כיף ווהוווו". אצלי, הפעם האחרונה שנזרקתי לבריכה הייתה בעשור הקודם בתור מדריכה בקייטנה, ואחרי שסיימתי לנטור טינה הסתובבתי יום שלם מטפטפת עם תחושה של ספוג שראה ימים טובים יותר.

הגענו. אמרתי שלום לידיד מקסים שלא ראיתי ב-3 שנים האחרונות, אבל התחושה היא קרובה בדיוק כמו פעם, מה שמוכיח לי שאנשים שאתה אוהב, יכולים להישאר בחיים שלך גם בלי תחזוקת פגישות קורעת לו"ז. ת'אמת, כל הכבוד לפייסבוק על זה.
עוד משהו במסיבות בריכה (חוץ מהכוסיות בביקיני שמסתובבות פה ושם), זאת הבעסה הזאת של הלחות והרטיבות. עכשיו אל תבינו אותי לא נכון, וידוע שאני בחורה זורמת ומהנה במיוחד (אפילו אני לא האמנתי לעצמי עכשיו), אבל הישיבה על כיסא שעשוי מבד מגבת לח לא בדיוק חיזקה לי את תחושת הסקסיות שניסיתי לטפח עם שמלת הסטרפלס מסתירת הכרס שהכינותי מראש.

סוגיה כואבת בימי הולדת א':

לאחר שמלצרית לא נראתה בשום אופק קרוב, לח או יבש, הלכנו וקנינו את השתייה שלנו בבר. המחיר של סממן מגניבות: 39 שקלים לכוס קאווה מפלסטיק. אז נכון, הפרנציפ של לשלם על כוס יותר ממה שעולה להם בקבוק העלה לי ת'סעיף באותו רגע, אבל לא וויתרתי לעצמי והחלטתי לרכוש לעצמי קמצוץ מגניבות בכל מחיר. 39 ₪.


אבל זה לא רק זה, אלוהים. הקללות הגיעו, כשהברמן, שאני מזכירה שלא ישבנו אצלו על הבר אלא באנו-לקנות-ללכת ולהתיישב על מושבים שראו ימים עם פחות אחוזי לחות, שאל באדישות: "את הטיפ דרך האשראי?". עכשיו, אני פניתי אליך? אני ביקשתי ממך למצוא לי דרך לשלם לך טיפ? עכשיו תקשיב יא בן של זונה שכמוך. גם ככה אתה עושה בוכטות של כסף באחד הפאבים השווים במדינה, גם ככה גבית ממני פי 2 מהמחיר ההגיוני של הכוס פלסטיק שקיבלתי ממך, גם ככה לא קיבלתי ממך שום שירות שירותי, וגם בלי בושה אתה רוצה ממני כסף. למה זונה היא לא חוקית ואתה כן? היא לפחות עובדת בשביל הכסף שלה. שיהיו לך 4 שקל לתרופות, שזה יוצא 2 אדבילים לפחות.

סוגיה כואבת בימי הולדת ב':
נער היומולדת נשאר עם החשבון, ועוד איזה חשבון. לי, כאב הלב. הוא שיחרר יותר מחצי אלפייה בשלווה יחסית, בטענה ש"נהניתי עם החברים, מה צריך יותר מזה".אני אגיד לך מה צריך, 662 ₪ בחשבון. היה מינימום, כן שילמו לא שילמו, לא באמת ברור.
להגנתם של החברים, אנחנו לא ידענו שיש מינימום לשולחן והזמנו בבר. אז אולי – גם הם?
בכל מקרה, עם חברים כאלה- צריך לבוא עם כרטיס אשראי, והכסף ששמתי בבר ולא על החשבון של השולחן יושב לי על המצפון + 4 ₪ טיפ על שירות דמיוני.

סורי עומר, בהזדמנות סושי עלי. בעצם, אתה בהיי-טק, סושי עליך.

לא נפגעו ברמנים בהכנת פוסט זה. לצערי.
 

איזה קטע שקופי דווקא אמור לצמצם מילים,הא?

באמא שלי, סיימתי חודש במשרד פרסום. החלק הראשון קשור לפרסום, כי אני יודעת שהסיכוי שהאנשים בתחום הנ"ל יצליחו לקרוא בלוג שלם מבלי שהוא כתוב עליהם, זהה לסיכויים שזמר גיי יישאר בארון באירוע שאותו מנחה גל אוחובסקי.

למדתי המון (ועדיין, כמעט כלום), אבל תכלס מה שהבנתי מעבר להכל, הוא הכוח של אנשים טובים באמצע הדרך להתניע קריירה של אנשים בתחילת דרכם. הפעם אני זאת שהימרו עליה, ועל כך אני מודה להם, שוב. וכן, ידוע לי שה"קריירה" שלי עוד לא התחילה באמת, אבל שורה בקורות חיים לא יכולה להזיק. ועוד שורה: משבוע הבא אני שוב קופי מחליפה עד סוף אוגוסט. עוד פעם לתהות מי נגד מי, להבין שכולם בעד כולם ואז לחפש מי יאכל איתי צהריים.

אם אני כבר בנושא של פרסום וכאלה, וידוי קצר: למדתי ושמעתי על רבים וטובים, אבל אני לא באמת מנסה לזכור שמות. לא של אנשים, לא של פרסים, לא של מנכ"לים, לא למי צריך להתחבר ולא מי כבר מחובר. למען האמת, כל מי שהכרתי עד עכשיו היה דף חלק מבחינתי, וכנ"ל גם כל מי שאכיר.

אני מתייחסת לזה כאל סוג של טיפול מונע כדי שאינסטינקט הליקוק לא יופיע בחיי כשאפגוש מישהו חשוב. כנראה שזאת טעות פטאלית ורוב הסיכויים גם עבודה על עצמי בעיניים. כי אולי זה באמת לא כזה נורא להתלקק ולחפש ויטמין פי כשאתה מתחיל בתחום חדש לחלוטין, ואף אחד לא יחשוב שאתה חסר כישרון רק כי אתה מסתובב עם כמה אנשים. פשוט תדעו שאם תגידו לי איזה שם מפוצץ של ביג-שוט שאני אמורה להכיר ויהיה לי פרצוף מופתע – זה לא בהכרח כי הרגע נכנסתי לתחום, אלא כי בחרתי להשאיר אצלי חלק שלא קשור לשיווק. פשוט לנסות להיות אני הצעירה ולבדוק אם זה עובד.

ואם מדברים על עובד – השבוע מישהו שאני מעריכה בטירוף העביר אלי הצעת פרילנסר, ואני הייתי בשמיים. לא בגלל העבודה שלא תתממש בכל מקרה, אלא כי כנראה אנשים מצליחים לראות בי מלא דברים שאני עדיין לא.

* * * * * * * * * * *  * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *  * ** * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

כבר שבוע שאני קצת לא מבינה מי נתן לי את הטייטל "בלוגרית" (אה, כן, מייקל).

עזבו את זה שפעם חשבו שהכותב הולך ומשחק "מבוכים ודרקונים" עם החברים הדמיוניים שלו, אבל היום זה לגמרי אחר. אז בהיתי וצפיתי בשאר הבלוגרים, שאיכשהו מצליחים גם לחצות פלטפורמות ולהגיע לטלוויזיה לרדיו ולשאר הדברים שעושים מהם כסף (לא בטוחה שאידיאלי להתפרסם כבלוגר). המסקנה היחידה שלי לגביהם, היא שהם פשוט מתנהגים כחשובים. המקום שהם נמצאים בו חשוב, מה שהם חושבים חשוב, והנוד שעשו כרגע הרבה יותר חשוב מנוד של אחרים.

וואלה, בלוגר לא בהכרח מביא תובנות יותר טובות מהשאר, או אפילו כותב יותר טוב ממי שקורא אותו. הוא פשוט טוחן לכם ת'מוח עד שתאמינו לו ששווה לכם לדעת מה הוא עשה, איפה הוא היה, ומה הוא אכל שהוא הצליח להביא נוד ממש אבל ממש מסריח.

* * * * * * * * * * * * * *  * * * * * * * * * *  * * * * * * * * * * * * * * * *  * * * * * * * *  * * * * * * * * * * 

חיכיתי חודשיים לעקירת שיני בינה, משהו שהסובבים אותי תיארו כחוויה שעדיף במקומה לראות תוכנית שלמה של אמדורסקי, דץ והשלישית. זה משהו שאדוויל עזר לי ועדיין עוזר לפתור, אך ללא אימה בסגנון של "אני יודע מה עקרת בקיץ האחרון".

נותר לי יום וחצי של מובטלות. תאחלו לי בהצלחה וללא יסורי מצפון פולניים.