מפחיד אותי ללכת למיון.
נכון, התשלום על החניה יגזול
ממני את כל רכושי, ואפשר להידבק באלפי מחלות ומה גם שרואים זקנים בוכים במסדרון
ונקרע הלב. אבל לא, לא בגלל הסיבות הנ"ל. מפחיד אותי ללכת למיון כי הגעתי לגיל
שכבר קולטים מי ומה זה רופא. כשחיים כמונו במציאות כלכלית לא רציונלית, אי אפשר שלא
להבין שרופא הוא (כבר לא) אדם בעל כוחות על אנושיים שמסוגל לרפא אנשים בין "Rounds".
רופא הוא בחור בדיוק כמוני וכמוכם שסיים צבא והחליט מתוך אידאל
וכנראה גם סיבולת לא רעה לדם ללכת ולעשות משהו טוב ומועיל עם החיים שלו.
האידיאולוגיה שלו, הובילה אותו לכמעט עשור של לימודים, אותו הוא סיים
רק בשביל להתחיל לעבוד סביב השעון עם משכורת שהדבר היחיד שמציל אותה היא תורנויות
של קריעת תחת. ואז - הוא גם גילה שהוא לא יישן לעולם, החולים רק
ילכו ויתרבו ותחושת חוסר האונים שלו תלווה אותו במהלך עבודתו. כן, התנאים שלו לעולם
לא ישתפרו מספיק ביחס לעבודה שהוא נותן. רופא הוא בחור בדיוק כמוני וכמוכם שחשב שהוא יכול לעשות שינוי בעולם
אבל מבין ש- אין מצב ששלושה רופאים יצליחו לעשות את זה, ובטח שלא גם להבריא מאות
חולים ומשתעלים למיניהם כל משמרת.
אז מפחיד אותי ללכת לרופא. כי אני יודעת שהוא עייף, נטול תקווה, ובסופן
של 48 שעות תורנות הוא חוזר הביתה מתוסכל, ובעיקר – עני. איזו סיבה יש לרופא לתת את המעל ומעבר למה שהוא
נדרש? מלבד הגינות כמובן.
 |
| איזה קטע, נראה לי שמצאתי תרופה לסרטן: להתפטר! |
גם עיתונאים, אגב, זמינים 24 שעות עם ביפרים וטלפונים ומקבלים שכר של מדריכים בקייטנה. אז בשביל מה להם לחפש עוולות, לרדוף אחרי תחקירים מול מוסדות ובעלי הון ולהסתכן בתביעות משפטיות? איזו סיבה יש לעיתונאים לעשות את המעל ומעבר לדיווחים היומיומיים? מלבד יושרה כמובן.
שוטרים. מורים. עובדים סוציאלים. אנשי תקשורת. מלא אנשים שהעבודה שלהם
היא שליחות סביב השעון ורצינות תהומית אבל חשבון הבנק שלהם הוא פחחחחח אחד גדול.
מי החליט שה"שכר" של בעלי המקצועות האלה הוא ה"סיפוק"? ולמה אנחנו תמיד מצפים מהם לתת 120% בעבודה שלהם? כשאתה חוזר מהעבודה ולא יכול לעצור אפילו לקנות לך משהו טעים בסופר,
כשאתה לא יכול לקנות לילדים שלך את כל מה שהם רוצים לשנת הלימודים. מאיפה יגיע
החשק, שלא נדבר על הכוח לעזור לאחרים?
כנראה שאם הייתם שואלים אמריקאי מתי התמימות והילדות הסתיימו חלפו להם, הוא יגיד שזה הרגע שהוא גילה שאין סנטה קלאוס. אצלי, זאת ההבנה שאני פשוט
מעדיפה לא להיות חולה.
