כמה פרנציפים בחתונה אחת, יא אללה

ושוב, כמובן, איך לא, ניהלנו שיחה על החתונה, והפעם במהלך חגיגת יומולדת לחבר טוב:

החבר שאל ברוגע: "תגידו, למה שלא תלכו לאיזה צימר ביום שאחרי החתונה?"

חברים שכבר התחתנו ונכחו בשיחה, ענו לו מזועזעים: "נראה לך?! אתה יודע כמה עסוקים הם יהיו? הם יצטרכו להפקיד צ'קים, והיא תצטרך להחזיר את השמלה, שיער ומה לא".

כמובן שעניתי, בזעקה שהחרידה מסעדה איטלקית שלווה: שיער?! להחזיר את השיער?!

קקי קדוש! (זה "הולי קראפ" בעברית, כן?) 

תבינו, ביום חול רגיל לחלוטין אני נדה בין תחושת "תמונת הלפני" של שומרי משקל ביום טוב, לבין "סבבה, ככה מותר לבני אנוש לצאת מהבית". אבל בואו נודה, זה מה יש, ועם זה גם פוצי מתחתן (לשארית חייו, כבר ציינתי?!), ואם זה מה שבנק הגנים נתן לי (בקרדיט), ואני יוצאת מנקודת הנחה שכל מאות האורחים ראו אותי פעם בחייהם, והם לא מצפים לטקס הכרזת מלכת היופי בחתונה שלי, אז למה אני צריכה להשתגע? לא, באמת... להשתגע!

בחיאת, אני הולכת לקנות שמלה בתקציב המזון של מדינה קטנה באפריקה, לשים על עצמי את הכמות השנתית של האיפור שלי -  ב-י-ו-ם, לעשות תסרוקת של מלכת דראג תאילנדית (ספק מלך, אגב), להדביק על עצמי תוספות שיער, שיער! הדבר הזה שכבר יש לי בכל מקרה, ושלא נתחיל לדבר על זה שבערך עכשיו אני אמורה לצמצם את התפריט היומי שלי לפתית ו-3 זיתים, כי הרי אין זוגות נשואים עם צמיגים במותניים אתם יודעים. 

זה השלב שנחנקתי מבליסת הפסטה שלי, ירקתי (בנשיות, כמובן) את הביס שהיה לי בפה, ויצאתי בהפגנתיות בהצהרה שאין לי מושג אם אצליח לעמוד בה: "א-נ-י לא אשים תוספות שיער, פרנציפ. פרנציייייפ!"

החברים שכבר התחתנו והפעם הזדעזעו מתמימותי, לא פראיירים ויודעים לעשות כסף, מה שגרם להם ישר לרצות לשריין את הבטחתי באיזה צ'ק או שניים מהחתונה. לגימת מים. שאיפת אוויר. "פרנציפ!" נבחתי, יכולה להישבע שבאותו רגע היה לי אדום בתוך הלבן שבעיניים הלא מאופרות שלי.

האם "היום המאושר בחיי", אמור להיות היום היחיד שאני לא נראית דומה לעצמי? האם גרסת הקים קרדישיאן שבי צריכה לעשות הופעת בכורה דווקא ביום החתונה, ובכלל, היא יותר יפה ממני? החברים הקרובים שלי, יודעים איך אני נראית ב- "גוד הר דיי" וב- "טו מאצ' במבה דיי", וכאילו שאיכפת להם אם השיער שלי יהיה עד הכתפיים או תלתלים עד המותניים, בשבילם העיקר שאני אעשה פדיחות בחתונה שיהיה להם על מה לצחוק עשור אחר כך, לא ככה?

ובכל זאת, אולי יהיה לי יפה?
(פוטושופ: מיכאל שלי)

תעשיית החתונות המציאה הכל כדי שנרגיש שאנחנו מצליחות להתמודד עם הדימוי העצמי שלנו. מרגישה שהכרס שלך הולכת לפנייך? מה הבעיה, סידרנו לך מחוך דוחס צלעות שבזכותו סוף סוף תראי את כפות הרגליים שלך כשאת מסתכלת למטה. מרגישה חיוורת רוב הזמן? האיפור האובר אקספנסיב מבטיח לך שכל הדודים יראו אפילו את הבכי שלך בחופה מרחוק. ממש מרחוק. מפחדת שבעתיד השגרה תשתלט לך על הרומנטיקה בזוגיות? תמיד תוכלי להסתכל בתמונות מהחתונה ולהגיד "הו, יש לי פה פרצוף ממש מאוהב, כנראה שהאהבה שלנו חזקה מכל!"

השאלה שלי לעצמי היא, האם כל זה תופס לאחר כך? כשהאלכוהול יצא מגופי והצ'קים יתחילו להיכנס, כשהאיפור יימחק, אפרד מהשמלה, והקשת לשיער ב-300 שקל שכמובן בהשכרה תרד. אחרי שאני פתאום אראה כמוני, האם אני ארגיש ש-א-נ-י התחתנתי או הגירסא ה"משופרת" שלי התחתנה? אם אנחנו משקיעים חודשים מחיינו בלתכנן אירוע ונשארים ממנו ב"היי", לא היינו רוצות שנרגיש שא-נ-ח-נ-ו אלה שהתחתנו שם, ולא הפנינה רוזנבלום שבנו, עם פנים צבועות ומצחקקות?

ובקיצור, מותר לי להיות אני  בחתונה שלי? 

וכאן החלק שלי, להתחייב מול כל שלושת קוראי הבלוג (היי בת דודה):

לא אשים תוספות שיער על ראשי היום החתונה! פרנציפ.

זה מה יש, עם זה גלעד מתחתן ועם זה נחיה באושר ובעושר בחמישים שנה פלוס-מינוס-כי-גברים-מתים-יותר-מוקדם, הבאות.

נ.ב

תעשו לייק למעלה + לעמוד שלי, זה עוזר לשיער שלי לגדול.