"התכנון זה כל הכיף"

דפקתי שנ"צ נדיר על הספה בסלון ביום חופש היחידי שהיה לי מזה כמה חודשים, ופתאום זה היכה בי. החתול, כאילו. קפץ עלי מהמשענת  של הספה. אבל כנראה שהוא העיר אותי באמצע חלום מטורף כי קמתי עם אחלה תובנה. מאז שהכרזתי לכולם על החתונה הקרובה והמתממשת (זה קטע, הא?) העולם מתחלק לשניים: האנשים שמבינים את כאב הראש שלי ואת המוטרדות שבדבר ומנסים להרגיע אותי באופן קבוע (בדרך השלילה, כמובן): "ברגע שתסגרי אולם, את יכולה להיות רגועה". "סגרת מקום? יופי, ברגע שתסגרי צלם ודיג'יי את יכולה להיות רגועה"... וכו', ויש את האנשים האלה שאומרים  "תהני מהתכנון, אם לא תהני זה לא שווה את זה", "אנחנו פשוט נהנינו, התכנון זה כל הכיף".

האינסטינקט הראשוני שלי כמובן הוא למסור "באמא שלכם?! " חינני אחד לאנשים שאומרים שאני  פ-ש-ו-ט חייבת לנסות ליהנות מהתעשייה הזאת שבאה למצוץ לי את הדם עד שתוכח חפותי באמצעות פנקס הצ'קים שלי. יותר מזה, איך אף אחד לא שם לב שהדרך ליום המאושר בחיי כרוכה בחצי שנה הכי מלחיצה בחיי?

אבל כמו שאמרתי לכם קודם,אחלה תובנה. הבנתי למה כל הסיפור יכול להיות כיפי: ניוזפלאש! א-נ-י- הכלה!. נכון, התכנונים איז א ביצ', אבל הנה, התייסרתי כמה ימים באמת קשים איפה לקיים את ה-ח-ת-ו-נ-ה-, רציתי את המקום שלא חשבתי שיש למישהו אומץ לסגור שם (ובטח לא לי) אבל הנה זה קרה, קיבלתי מה שרציתי. כלומר, אם מחר אני קמה בבוקר עם גרעפסים של המבורגר, אני יכולה להחליט שהחתונה ממש חייבת להיות צמחונית. אם יבוא לי, אני אוכל להגיש מנה ראשונה פטה חילבה וגלידת אנטריקוט לקינוח, ואם אחליט שמרגול זכאית אני אביא את אטדגי לחתן אותנו, כי היי, הוא מתכון לזוגיות שמניבה רווחים... כמובן שפוצי  אמור להיות שותף לכל ההחלטות האלה, אבל אני בספק אם הוא יראה את הכל מלמעלה מהבלון הפורח שניכנס איתו.

מה-זה רציתי לעצב תמונה של חופה מעל כרישים, אבל למי יש זמן?!

קלטו, אם ארצה להתחתן בשעה 3 שזה אפילו לפני השקיעה כדי שבשקיעה עצמה כבר כולם יהיו שיכורים אז האורחים אכלו אותה ביום חופש,  אם יבוא לי סוכריות גומי בצורת כרישים בייבוא מיוחד מאיטליה בזמן החופה אז מגניב, אם בכלל יבוא לי לשחרר כרישים בתוך בריכה ליד החופה אז אין שום בעיה, זה יקרה כי, מבזק חדשות,  א-נ-י הכלה.

מה שנקרא – איף יו גט מריד, דיי ויל האב טו קאם, אנד גיב יו א צ'ק.

אבל באמת, אפשר להבין למה חתונות זה עסק כזה רגיש. מלא בחורות רגילות הופכות לכלות בפוטנציה ומבינות שיש להן כח בידיים. כח על האורחים, על האולם, כח על מהלך יום שלם בחייהן,

ואחר כך - כח על הבעל למשך 50 שנה.

מוהאהאהאהאהא...




בואו לבקר אותי בעמוד ב-F!

ההזמנה המושלמת לחתונה

טוב. ההתלבטות נגמרה, החלטנו על "המערה"!

דוגרי, מהרגע שראיתי את המקום לא הבנתי איך אפשר לעשות אחורה-פנה וללכת לראות עוד גני אירועים רגילים, אבל מה, לא נשמתי 4 ימים בגלל הצורך להחליט: האם אני צריכה לוותר על מקום שבעיניי הוא מיוחד ברמות על כדי להקל על האורחים?

החלטתי לסמוך על האינטואציות שלי. אז פחות חצי שעה של ריקודים כי זה רביעי וילכו קצת יותר מוקדם. 

אז ישקיעו בי עוד 10 דקות נסיעה או לחילופין יחשבו שאני בריידזילה שלא איכפת לה מהאורחים.

כוסאומו מהכ'פת לי. איך האופטימיים אומרים? זה היום שלי, אז תיחנקו עם זה.

אם שם אני ארגיש יותר אני, ויהיה לי ולגלעד את החופש לעשות שטויות שאני מקווה שיהפכו את האירוע למיוחד 

(כן, אני יודעת שהכל נראה אותו דבר, תפסיקו להזכיר לי את זה), ואם אני מרגישה ששם זה ה-ד-ב-ר,

אז אני מקווה שזה יחלחל גם לאורחים (יחד עם איזה צ'ייסר) ושהם יהיה מבסוטים למרות הנסיעה,

ולמרות העבודה מחר, ולמרות שהפכתי מבחורה צינית ושפויה לחלוטין למישהי שלא ישנה בלילה

כי היא לא מצליחה להחליט אם היא רוצה בר מבעבעים או לא.

אז היום הולכים לסגור את המקום.

ועד אז – חשבתי על זה וזאת הדרך הדמיונית שלי להתמודד עם המצב,

הזמנת החתונה המושלמת לאירוע:

ההזמנה הפולנית שלי - לחצו להגדלה

בהצלחה לנו!


בואו לבקר אותי בעמוד ב-F
https://www.facebook.com/pages/%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91-%D7%90%D7%A6%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%94/200568570022148

כואב לי הראש

למרבה האירוניה, לא היה לי זמן לכתוב פוסט שני כי אני משוטטת לי ברחבי הארץ בחיפוש אחר מקום ל-החתונה. מושבים נידחים, מקומות יוקרה במושבים נידחים, מקומות בלי רשיון עסק במושבים נידחים, איפה לא הייתי. בהתחלה הייתי בטוחה שאראה 2-3 מקומות ואחליט על אחד מהם – כי למה לאמלל את עצמי? אבל וואלה, אנחנו מדברים פה על אירוע של מעל 100,000 ש"ח!

לא משנה איך תנערו את הארנק אז צריך להשקיע בו לא מעט מחשבה:

כל שקל שהם מעלים לך במנה זה שקל שירד לך אח"כ מהבנק. כל 4,000 ש"ח שרוצים ממך על תאורה והגברה (זה גם ככה נמצא שם, למה אני צריכה לשלם על זה?!) זה 4,000 פחות לנסוע איתם לצימר כדי להירגע מהלחץ של ארגון החתונה, שאמור להיות היום המאושר בחייך פור גאד סייק (מקווה שקראתם את כל המשפט בנשימה אחת ועצבנית).

יש פה שרשרת מזון כספית מסועפת, ואנחנו בתחתית שלה, מה-זה בתחתית. אבל מה, אני לחוצה מדי בשביל להתעצבן על זה כרגע. קרה שאנחנו יכולים להתחתן בשבועיים מאוד ספציפיים בקיץ ונכון לעכשיו אני חייבת להחליט ביומיים הקרובים איפה ה-החתונה תהיה.

אז למה לא לשתף את מי שמוכן לשמוע בהרהור הכי און ליין? כרגע ההתלבטות היא בין מקום שנקרא "המערה" בבית גוברין לבין "בוסתן" באבו גוש. המערה, לכל הדעות (שלי) היא מקום מיוחד ברמה שאין לתאר, אין ספק שלוקח את כל הגנים בהליכה. מה שכן, קצת בלאגן להגיע לשם – כביש 6 דרומה ואז 10 ק"מ פתלתלים וגם נשאר להם רק את יום רביעי. והבוסתן – בערך המקום היחיד הפנוי בארץ שיש לו את היום חמישי שרצינו פנוי, ודי פשוט להגיע אליו. אז חמישי  או רביעי? מערה מיוחדת או גן מפואר? לחשוב רק על עצמי- או להקל על האורחים?

למה אין מערות ברמת גן?

אני לא בנויה להחלטות האלה. מה הלב שלי אומר? כרגע הוא נוטה לכיוון המערה, אבל בא לי שאנשים יגיעו הכי בקלילות וירקדו לתוך הסופ"ש, כמו שנראה לי שיהיה בבוסתן. מצד אחד אני אומרת לעצמי שאם נגררתי שנים ארוכות למקומות לא קשורים כי ברור שאני אבוא בשביל חברים שלי, אז מן הסתם אני מצפה ליחס באותו מטבע (יש פה תרתי משמע קורע שאני מוותרת עליו מרוב לחץ), אבל מצד שני לא כל מי שמגיע הוא חבר טוב שמוכן לקחת יום חופש, חלק באים כי הם פשוט אוהבים אותי, אבל יותר אוהבים 8 שעות שינה באמצע השבוע.

אני בטוחה שעברתם את אותו הסיפור. אז מה החלטתם ולפי מה?

תודה לכולכם, הדלק עלי.


אה, ובואו לעמוד שלי!
https://www.facebook.com/pages/%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91-%D7%90%D7%A6%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%94/200568570022148

זהו, מאורסים!

"אם אשכחך משכורתי, ישכח עתידי

ידבק ארנקי לכיסי אם לא אשמרכי

אם לא אקריב את שפיותי על ראש חתונתי..."

הנה זה מתחיל. על מי אני עובדת, ידעתי שזה יקרה. כולם אמרו לי שבקרוב זה אצלי. אז הנה, זה ממש בקרוב. לא כזה קרוב כי אנחנו מדברים בערך על חצי שנה של ברבורי חתונה נשיים וריבי חתונה זוגיים, אבל זהו. דודה שלי ניצחה וקיבלה סיבה להתחיל את הדיאטה שלה. אמא שלי ניצחה וקיבלה סיבה להתרברב בבת שלה, ואני ניצחתי וזכיתי להוציא הון תועפות על ערב אחד שהיתרון המרכזי בו הוא להיות בריידזילה מהגיהינום עם מלא אנשים מסביבי שיסבלו את הכל ויבקשו עוד קצת מההילה הכלתית שלי.

לפני שאני נשאבת למנהרת המר-מור הרגילה שלי, בואו רגע נתחיל מהתחלה. פוצי הציע לי נישואין בסוף שבוע מהמם (כן, אני אמרתי מהמם), והיה כיף ואדיר, ונשמע לי אחלה של דבר לבלות את שארית חיי עם הבחור היחיד שהצליח ומצליח להרגיע ולהצחיק אותי כל יום מחדש. אפילו נשמע די רומנטי. מיוחד. שונה. או תכלס -כמעט כמו שאר תושבי היקום והמדינה שכנראה מחפשים עכשיו מקום להתחתן בו- מסתבר שכמעט לא נשארו תאריכים פנויים יותר בקיץ 2012.

איפושהו בעברי הלא רחוק חשבתי שאצליח לעשות טקס מיוחד. קפריסין, אולי איזה אלביס שיכור בקזינו מפוקפק, אפילו איזה מיני סלב וואנה-בי-יאיר-לפיד  שיבוא ויחתן אותנו. אבל איזה. לא נלחמת במוסכמות ואפילו אין לי כח להרהר בהן. היכונו לחתונה תחת איומים פולניים, שמבחינתם השואה תתחיל מחדש אם תעשו משהו שונה או תגידו להם את האמת - אם תגידו שחתונות זה כבר מזמן לא מה שהן אמורות להיות.

נראה לי שהתכוונו שהחופה תהיה רגע מרגש, בו את מתקדשת עם הפרטנר שלך לחיים, ולא איזה רעש רקע שמפריע לבן דוד של האחיין של גיסתו של אבא שלך ללעוס מנות פתיחה ולקשקש עם בחורה בלונדינית שמצא בדוכן ההמבורגרים (ד"א, היא עבדה איתך לפני 7 שנים ולא הבינה בכלל למה הוזמנה לחתונה).

חתונות באמת כבר לא מה שהן אמורות להיות. תבריזו לי לחתונה אם אני טועה, אבל בימינו הכלות לא נראות כמו עצמן בכלל. צבא של אנשים מתים לקחת ממך מלא כסף כדי שתחשבי שככה את הכי יפה: שליכטה של איפור, תוספות שיער (כואבות רצח), חיוך לא אותנטי ושמלה מושכרת שמטרתה הבלעדית היא להתנפנף ע"י 13 אנשים זרים במעגל (כאילו שתורידי גשם או משהו), אבל על כל אלה אני מניחה שארחיב בהמשך.

אז הנה זה מתחיל. כבר מחפשים אולם (יש! יוצאים מהמשרד קצת!), ואחר כך כנראה שנעשה את הכל כדי להרגיש שהחתונה שלנו מיוחדת בדיוק כמו... החתונה שלך ושלך ושלכם ושל כולנו. לאור העובדה שכולנו באותה חופה, אני מקווה שתזדהו עם הסיפורים שלי וכל האמת שמאחורי ארגון החתונה שלנו, באושר ובצער, בחולי ובבריאות, כל עוד שנינו רווקים.

 אתם רשאים לקרוא את הכלה.

(קרעתי ת'עצמי).




הצטרפו אלי לעמוד בפייסבוק- 
https://www.facebook.com/pages/%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91-%D7%90%D7%A6%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%94/200568570022148?sk=wall

דוקטורט בחתונות

ורק עברו איזה שבועיים
(כן, מקבלים היום קטלוג חתונות בתלת מימד!)

בלונדינית בתור לרופא.

אני יושבת  בחדר ההמתנה של הרופא ונכנסת כוסית. בלונדינית. יודעת בדיוק איך להתלבש כדי שיסתכלו לה על האזורים הנכונים, עם מידת הפאסון הנכונה בשביל להיות מושלמת. "זאת צריכה רופא?  אולי היא כאן למכור איזה תכשיר רפואי? בנות כאלה לא צריכות רופא, וגם אף פעם לא כואב להן. הן מושלמות, והווייתן מסתכמת ביכולת התאמה של חצאיות - גרביונים – מגפיים ללא רבב" אני מתמרמרת לעצמי בזמן שהיא מתיישבת משמאלי. אני מחייכת אליה חיוך סמלי המביע  "אני לא מאוימת ממך, למרות שאנחנו הפכים גמורים", והיא מחייכת אלי חיוך קטן שאומר "וואלה, שיהיה לך יום טוב".

כי אצלי, כך מרגיש, הכל מקולקל. כל כך מקולקל, שאני מסוגלת לעמוד מול כיתה שלמה (היום יש יותר מ-40 ילדים בכל כיתה), לתת לכל ילד להצביע על איזור אחר בגוף ואני כבר אמצא עליו תלונה, כאב, או כל פגם ייצור אחר שהביאו אותי איתו לעולם. לצערי, גם כשאצליח להפסיק להתלונן על פרט מסוים, מיד חלק אחר בגוף צורח "ומה איתי, ומה איתייייי?"כן, גם השבוע החצאית הכחולה שהתאמתי לה מגפיים חומות צרחה עליי.

אני יודעת מה תגידו עכשיו. דבר ראשון: מור, שתיכן בלונדיניות. דבר שני, צאי מהבועה ותראי שאף אחד לא מושלם, לכולם כואב, לכולם יש תלונות ובגללך גם קראנו עד עכשיו 188 מילים מיותרות וחפרניות במיוחד.

 אבל יא מתחסדים שכמותכם, תגידו, כשאתם רואים מישהי כ"כ יפה, אתם לא באמת יכולים להאמין שיש לה יבלת ברגל, כאבי גב או שהיא קמה בבוקר ודופקת אנחה היישר מזמושץ' בפולין. ואתם גם לא רוצים. הדשא של השכן לא רק ירוק יותר, הוא גם בריא יותר, חתיך יותר והרבה יותר שלם עם עצמו.

ככה זה, אני יכולה להסתכל פנימה רק על עצמי ולדעת מה כואב או מקולקל, אבל להיות בטוחה בו זמנית שמי שיושבת מולי היא מפס הייצור המשובח ביותר. ואם לא, אז הפלטפוס שלה פחות כואב, השיער שלה פחות נושר, והגבות שלה יותר מעוצבות.

קראו לי להיכנס לרופא, סוף סוף. קמתי, לא לפני שנתתי לה חיוך קטן שאומר "וואלה, שיהיה לך יום טוב".

תודות לגיא סבג (SMIG) על הציור המושקע והמהמם כאחד.

באמא שלי, בלוג.

להיות קופירייטר שכותב בלוג, זה כמו להיות רופא שיניים בלי שום חור או סתימה, כמו להיות סטייליסטית שמתלבשת פצצה, ובערך כמו להיות ברמן שמרביץ דרינקים בזמן שכל האנשים כבר מגרדים את עצמם מהבר ובטוחים שהם חזרו לסבנטיז' ושיש טפט צורות על הקירות. כולם אומרים לעצמם- מה החוכמה, זאת העבודה שלו, הרי גם ככה קופי כותב כל היום, אז מה זה בשבילו לכתוב עוד קצת ולהרשים עוד קצת אנשים.

אם מעמיקים בזה קצת, רואים שהקסם האמיתי באנשים נמצא דווקא בשילוב. אילנה דיין למדה משפטים בכלל, שלי יחימוביץ' הייתה פעם לוחמת צדק בצד ההפוך לגמרי, ואודטה חשבה בעבר שהיא תצליח בדיאטה. השילובים זה מה שעושה את העניין.

אז כן, באיזשהו מקום אני שמחה שעשיתי תואר לא קשור בפסיכולוגיה/משאבי אנוש טיפה לפני שנכנסתי כקשישה לעולם הכתיבה, שמחה שהגעתי ממקום שהקשר היחיד שלו לתל אביב הוא כשיש פקק בכניסה למכולת "ויקטורי", ונכון לעכשיו אני יוצאת מנקודת הנחה שכל הקקי שעברתי בחיים רק פתח לי את האופקים, ולימד אותי מה צריך להעריך באמת (אני אמרתי שאני יודעת מה, לא אמרתי שאני עושה את זה...).

ואם בקקי עסקינן, הרי מהי כתיבה אם לא הדרך של מי שכותב לפרוק את כל הג'יפה החוצה עם קצת מילות חיבור ותיאורים עסיסיים? באמא שלכם, אנשים שאוהבים לכתוב ולחקור את הסביבה באופן תמידי (ומעיק לעיתים) לא יכולים להסתפק בתובנה פה ושם ובכתיבה המצומצמת (אבל מ-גניבה) שהתפקיד הזה מאפשר.

אז כן, המסקנה שלי היא שצריך בלוג. ח י י ב י ם  בלוג.

בכל מקרה, צריך מוסר השכל לפוסט הזה, אז איך אני כל היום כותבת בקמפיינים?

לפעמים בחיים, כדאי לזוז, להתייעץ עם האקספרטס ולחיות בHD - ומיליוני פיקסלים, כי כל העניין, זה השילוב.