להיות קופירייטר שכותב בלוג, זה כמו להיות רופא שיניים בלי שום חור או סתימה, כמו להיות סטייליסטית שמתלבשת פצצה, ובערך כמו להיות ברמן שמרביץ דרינקים בזמן שכל האנשים כבר מגרדים את עצמם מהבר ובטוחים שהם חזרו לסבנטיז' ושיש טפט צורות על הקירות. כולם אומרים לעצמם- מה החוכמה, זאת העבודה שלו, הרי גם ככה קופי כותב כל היום, אז מה זה בשבילו לכתוב עוד קצת ולהרשים עוד קצת אנשים.
אם מעמיקים בזה קצת, רואים שהקסם האמיתי באנשים נמצא דווקא בשילוב. אילנה דיין למדה משפטים בכלל, שלי יחימוביץ' הייתה פעם לוחמת צדק בצד ההפוך לגמרי, ואודטה חשבה בעבר שהיא תצליח בדיאטה. השילובים זה מה שעושה את העניין.
אז כן, באיזשהו מקום אני שמחה שעשיתי תואר לא קשור בפסיכולוגיה/משאבי אנוש טיפה לפני שנכנסתי כקשישה לעולם הכתיבה, שמחה שהגעתי ממקום שהקשר היחיד שלו לתל אביב הוא כשיש פקק בכניסה למכולת "ויקטורי", ונכון לעכשיו אני יוצאת מנקודת הנחה שכל הקקי שעברתי בחיים רק פתח לי את האופקים, ולימד אותי מה צריך להעריך באמת (אני אמרתי שאני יודעת מה, לא אמרתי שאני עושה את זה...).
ואם בקקי עסקינן, הרי מהי כתיבה אם לא הדרך של מי שכותב לפרוק את כל הג'יפה החוצה עם קצת מילות חיבור ותיאורים עסיסיים? באמא שלכם, אנשים שאוהבים לכתוב ולחקור את הסביבה באופן תמידי (ומעיק לעיתים) לא יכולים להסתפק בתובנה פה ושם ובכתיבה המצומצמת (אבל מ-גניבה) שהתפקיד הזה מאפשר.
אז כן, המסקנה שלי היא שצריך בלוג. ח י י ב י ם בלוג.
בכל מקרה, צריך מוסר השכל לפוסט הזה, אז איך אני כל היום כותבת בקמפיינים?
לפעמים בחיים, כדאי לזוז, להתייעץ עם האקספרטס ולחיות בHD - ומיליוני פיקסלים, כי כל העניין, זה השילוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה