יום שבת, 1 ביוני 2013

ילד, או משרד פרסום?

כשעברתי את כל התיכון מבלי לעשן סמים, כששירתתי שנה במג"ב מבלי לעשן סיגריה אחת, כשירדתי בשומרי משקל למרות שבני הזוג שלי רק טחנו שווארמות, כשכולם קנו ד"ר מרטינס ואני באתי עם סנדלים ספק פלטפורמה ספק עולה חדשה - רק כדי לא להיות כמו כולם, לא תיארתי לעצמי שיום יבוא וארגיש שהלחץ החברתי סביבי משפיע. אני מדברת כמובן, על הלידות בכמויות המסחריות שמציפות את חיי. על שיחות הטחורים והתפרים. על תמונות הילדים הקטנים והישנים. על כינויים חמודים שבחיים לא יעברו את האקדמיה ללשון אינטיליגנטית, וכמובן על אווירת ה"בקרוב אצלך" שמשתכללת מיום ליום וכוללת פזילות לכיוון הבטן שלי או מבט חודר ומופתע כשאני אומרת שאני עייפה, אכלתי יותר מדי או שיש לי בחילה, ורוב הזמן אגב, אני שלושת אלה ביחד.

כן, אני, מור בירן מורג, זאת שהשאירה את ה- "בירן" כשהתחתנה כדי שלא תצא "מור מורג", ורק לא העלתה את הרעיון שאנשים בסופו של דבר אומרים מור מורג בירן, אני - לא מצליחה אלא לחשוב שבסוף אני איכנע ללחץ. מתי? באמת שאין לדעת, אבל כל עוד זה פסקול הרקע של חיי, אני חייבת לעצמי להרהר- מה עדיף, החיים הנוכחים שלי או החיים שעתידים להיות עלי? (תרתי משמע)...
בקיצור, הנה חישוב קטן.


אז יצא תיקו.כנראה שאין באמת תשובה ברורה למתי תחליטי שאת רוצה לאחל לעצמך חודשים של בחילות, צרבות והשמנות, ואז שנים של "מתי הוא עשה גרעפס" ו- "מי לעזאזל היה אמור להחזיר היום את הילד מהגן?!"
אוקיי, יכול להיות שצריך לתת לטבע לעשות את שלו, אבל מצד שני - אולי עדיף  להיות משרד הפרסום של טבע? אגב, הלוואי ואצליח לעשות את שניהם. 


תגובה 1: