ט"ו באב, החוקים הבלתי כתובים

אוקיי, אז איכשהו שוב יום האהבה הגיע, וזה לא ברור כי זה מרגיש שרק לפני כמה שבועות היה עוד "חג" שכפה על גברים להראות לנו אהבה ורגש למרות שהם לא יודעים איך, למה וכמה בדיוק זה צריך לעלות להם. לאור העובדה שזה אירוע שיכול להיות טראומתי משהו בחיי הזוגיות, החלטתי להציג את העיבוד מודרני שלי למחוות ט"ו באב, עם טאץ' של נשואים בני 30 שכבר עברו יום אהבה אחד או שניים בחייהם, או במילים אחרות, ריב או שניים בחייהם: 

מתנות זה פאסה. אנחנו יודעות שאתם מרגישים חייבים, ודוגרי, בגלל זה אנחנו כבר פחות מתרגשות. אם תביאו לנו מתנה בכל יום אחר, סתם ככה, נתעלף מההפתעה, נצווח מהתרגשות בחורתית ונסמס לכל החברות שאין גברים כאלה ביקום. סתם חומר למחשבה.

זה עדיין לא אומר שאתם לא צריכים לחזור עם כלום הביתה: זר פרחים (בעיניי) זה מוגזם כי חבל על ה-150 ₪ שיוציאו ממך בחנות כי ("מה, סתם תביא לה חמניות נורווגיות בלי שוקולדים, יין ובלון הליום מטר על שניים?"), אבל ורד נחמד או שוקולד לב קטן וחמוד זה מספיק כדי לציין יום נטול משמעות שהחברה החומרנית מצווה עלינו לחגוג. (אני יודעת, אנחנו עלובות. דו פרצופיות. פמיניסטיות ושוביניסטיות כאחד, אבל ככה זה. אנחנו חייבות לקבל משהו. קטן. אידיוטי. פיצי. משהו).

החלטתם לקנות כי יותר זול לקנות מתנה מאשר להתגרש? אז הנה כמה עצות:

אנחנו לא באמת יודעות למה אנחנו מצפות ביום הזה, אנחנו רק יודעות שאנחנו צריכות לקבל משהו שייתן לנו הרגשה שאוהבים אותנו, שמראה לנו שאתם חושבים עלינו למרות שעבדתם 12 שעות ובא לכם למות ושמצטלם לפייסבוק הרבה יותר טוב מכל מה ששאר החברות שלנו קיבלו.

התכוונתי להגיד "אנחנו מהממים ואתם לא" אבל
הלכתי על "שיו איזה כיף לי!"

לא לחבילות מוכנות: אם תשלחי גבר לסבון של פעם/ללין ולשאר החנויות שחצי ממוצריהן לא רלוונטיים ליקום, את פשוט יודעת שהוא יחזור עם ה"תאמין-לי-שהערכה -פרקטית-להכל, עלי!" שהכינה לו המוכרת, הכוללת טישו ריחני ב-29.90, סקוצ' פרחוני לכלב במחיר מבצע של 89.90, וסבון שמיוצר בהימלאיה בניחוח ורדים אוריינטלים היישר מהמזרח הרחוק, הכל כמובן... במחיר מיוחד ליום האהבה. בקיצור, אל תלך לשם, כי המוכרת תתלהב מזה שהיא הצליחה לתקוע לך את כל מה שהיא לא הצליחה למכור מעולם ואתה תתלהב מזה שקנית לאישה כל כך הרבה דברים, שבטוח היא תאהב לפחות אחד מהם. אני אגב, פחות אתלהב, פשוט כי יש לנו חשבון משותף.

מה כן? אם כבר החלטת לקנות מתנה באווירת פינוק, לך לאמבטיה עצל, ותראה  במה היא כן משתמשת, אילו ריחות היא אוהבת באמת ותלך על ערכה יפה ואיכותית של האהבות שלה.

מתנה על בסיס תשומת לב – הדבר שהכי מרגש אותנו, זה לדעת שאתם באמת מקשיבים לנו. מקשיבים לנו בבית, בזמן סידורים ואפילו בקניון, המקום המקולל הזה שאתם נכנסים אליו רק אם ירו עליכם או ששכחתם את משקפי השמש ב"שיפודי ציפורה" ביום שלישי בצהריים בעבודה אתם חייבים עכשיו זוג חדש. אז אם הקשבתם לנו, מתישהו, כנראה שתדעו ללכת לקנות מתנה ממקום ששמתם לב שאהבנו אותו, ואם אתם ממש מושלמים, תמצאו מתנה ספציפית שבשלב מסוים התלהבנו ממנה בחנות אבל התקמצנו על עצמנו בו זמנית. מתנה כזו, היא הדבר הכי נפלא שאפשר לקבל, כי היא מראה כל כך הרבה דברים שהם לא רק הפדיון הכספי של החנויות ב-22.7.

הפתעה: אם מזמן לא יצאנו למשהו כיפי וחגיגי (אתם יודעים - עבודה, ילדים והשגרה) דווקא הערב הזה זאת הזדמנות לא רעה להפתיע אותנו בארוחה חגיגית. לא, בלי לשאול אם אני רוצה לעשות משהו באותו הערב, בלי להגיד לי "תזמיני מה שאת רוצה, אני זורם". אתה מחליט, אתה מזמין (!), אתה מפתיע. תאמינו לנו שללכת למסעדה שלא אנחנו עשינו לה את הרזרויישן זאת הפתעה מספיק יפה ליום הזה.

הברכה: ורד, זר, סבונים, תכשיטים ולא משנה מה תקנו – מה שבא איתם זה מה שחשוב. חלאס עם ה"I love you" ועם ה"נשיקות, מאמי". פתח את ליבך במקום את ארנקך, ואנחנו נאהב אותך יותר.

לסיכום, אני יודעת מה תגידו, למה דווקא אנחנו קונים ואתן לא חייבות להחזיר?
אז די, בחיאת רבאק, תנו לנו את זה. אנחנו עובדות כל כך קשה, עושות (כמעט) הכל כמו גברים, ואף אחד לא פותח לנו את דלת הרכב או מחזיק לנו את היד כשאנחנו יורדות במדרגות. עולם האבירות והג'נטלמניות כמעט חלף מהעולם, אז תשאירו לנו משהו באמא שלכם. 

30 שנה. או איך למדתי להגיד- העיקר הבריאות.

ברוכים הבאים לחגיגות יום ההולדת שלי! למה חגיגות? כי אם אני כבר מכריחה את עצמי להגיד דברים לא שליליים על החיים שלי, תאמינו לי - שזאת חגיגה.

30 שנה.WTF  30? איכשהו תמיד אתה בטוח לגבי אחרים שכשהם מתבגרים ומזדקנים האישיות שלהם משתנה יחד איתם, אבל כשזה קשור אליך אתה מרגיש בן 16 לצמיתות. למרבה ההפתעה, דווקא בגילי המופלג, יש לי את האומץ לעשות ולהגיד את כל השטויות שרציתי לעשות בגיל 16 אבל התביישתי. יש שיקראו לזה ילדותיות, אני קוראת לזה "קולות של כלב ים וחתולים מיוחמים במשרד".

אפרופו חתולים, גיל 30 זאת אחלה הזדמנות ליילל ולהגיד אני לא מאמינה כמה אני זקנה! אני כל כך זקנה שהספקתי לאהוב את בריטני לפני הג'ינון, יצאתי לדייטים דרך אייסיקיו, הכרתי את צביקה הדר ללא רותי והמעטפה, ואני פאקינג כל כך זקנה שאני יכולה להשתמש במשפט הנפוץ: "אני כל כך זקנה".

אבל באמא שלכם, אני יכולה להגיד הרבה דברים, אבל עכשיו, אחרי השנים שהפכו אותי לבנאדם טיפה יותר רגוע ומאוזן, אני מבינה שמה שאני באמת צריכה להגיד (ולא באופן יומיומי כמובן, כי אז באמת שלא תזהו אותי), הוא תודה. תודה על מה שיש לי, תודה על מה שהיה לי, אבל בעיקר - תודה על זה שכל השנים האלה כבר הספיקו לעבור.

לחגוג גיל מבוגר - אבל לא לוותר על דרדס

כי איזה כיף זה להיות אחרי. אחרי הלחץ החברתי של גיל 15, אחרי השיער שלא מסתדר כל התיכון, אחרי הגברים ההזויים שיצאת איתם ולא ידעת אם הם עומדים בסטנדרטים שלך, אחרי שבכלל גיבשת לך סטנדרטים, אחרי כל השנים של הניסוי והטעייה +החפירות של מי את, מאיפה את ומה את מביאה לעולם שמיליארד איש לא הביאו לפנייך. אחרי שאת לומדת להעריך את עצמך גם כשאת לא מעריכה את עצמך באותו הרגע,  אחרי שאת לומדת בדרך הקשה להגיד את המשפט שנותן פרופורציות להכל – העיקר הבריאות. (אלא אם החתול שלך קרע לך איזה תכשיט ואת רק רוצה להתבאס יומיים על השרשרת שקנית שנה שעברה בברצלונה ואין להשיג עוד אחת כזאת ודוגרי - למי איכפת כבר מהבריאות. א-ז, זה מותר).

אז היי, קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים, אבל בגיל 30 - צריך כבר לעבור ללחם קל מחיטה מלאה ועם סיבים תזונתיים.

אז הנה כמה דברים שהפנמתי על עצמי והעולם לאחר 30 שנות ניסיון

•  יש לי דיבור של סדרן מונית, אישיות של נהג משאית אבל אנשים שלא מכירים אותי טוב בטוחים שאני בכלל בינבה (ופונפון!)

• לא משנה באיזה גיל, וכמה תכירו את עצמכם טוב - התשובה לשאלה "תן לי 3 תכונות חזקות על עצמך" היא "מוטיבציית יתר, כנות ואת השלישי תגלו בעצמכם". אגב גם התשובה "באמא שלכם שאלתם אותי את זה עכשיו?" עובדת. ניסיתי.

• אני אף פעם לא אהיה היפה ביותר, החכמה ביותר, המצחיקה ביותר, המאגניבה ביותר, הרזה ביותר, המצליחה ביותר ומה לא. כל מה שנשאר לי בחיים זה להאמין בעצמי, לשאוף גבוה ולצחוק על כל מי שהוא באמת כזה.

• 30 שנה הם לא מספיק זמן להסביר למה אהבת את ה-WWF כשהיית קטנה

• או למה קראו לך "מור הגבר" כל כיתה ח' (כולה הלכתי מכות פעם אחת!)

• כשהיומולדת היא עגולה החגיגות אמורות להיות הכי גדולות, אבל היופי הוא שאני לא צריכה שאנשים יגיעו מהצפון או יוציאו בוכטות על המסיבה כדי להראות לי שהם אוהבים אותי. אני כבר יודעת.

• לא משנה כמה הקריירה שלך תטפס מעלה, גם אם תהיי מנכ"לית חשובה בעשירון העליון - עדיין תהיי מבסוטה לשים על הראש זר של ילדים בגן ביומולדת.

• לקח לי 21 שנה להתחיל לכתוב, 4 שנים כתבתי לעצמי עד ש"למדתי" בקורס, עוד 3 שנים לקח לי לקבל ביטחון שאני אשכרה יודעת מה אני עושה בתור אשת מקצוע (וסורי למנהלים של השנים הארורות) ועוד שנתיים להיות קשוחה עם עצמי ובסופן להבין שיאללה, אני קופירייטרית.  

• אחרי שהבנתי שאני יודעת מה אני כותבת, הבנתי שהעניין הוא בכלל איך אתה מציג את זה לאחרים וכמה פאסון אתה מצליח להכניס בפנים. פה אני עדיין מתקשה.

• עכשיו, אחרי 30 שנה של חוויות, סיפורים ו... איף, מה לא, החלטתי שאני יכולה סוף סוף לעמוד מאחורי החלום שלי לכתוב "בלוג אמיתי" או כפי שהוא נקרא שמשלמים לך עליו כסף – טור אישי בעיתון.

• אבל חלומות זה לא דבר קליל להגשמה, אחרת הם סתם היו נקראים "מה בא לי לעשות מחר" ובגילי (אני כל כך זקנה!) אני כבר יודעת שלדברים טובים שווה (וצריך) לחכות... נגיד – לגיל 40?

ילד, או משרד פרסום?

כשעברתי את כל התיכון מבלי לעשן סמים, כששירתתי שנה במג"ב מבלי לעשן סיגריה אחת, כשירדתי בשומרי משקל למרות שבני הזוג שלי רק טחנו שווארמות, כשכולם קנו ד"ר מרטינס ואני באתי עם סנדלים ספק פלטפורמה ספק עולה חדשה - רק כדי לא להיות כמו כולם, לא תיארתי לעצמי שיום יבוא וארגיש שהלחץ החברתי סביבי משפיע. אני מדברת כמובן, על הלידות בכמויות המסחריות שמציפות את חיי. על שיחות הטחורים והתפרים. על תמונות הילדים הקטנים והישנים. על כינויים חמודים שבחיים לא יעברו את האקדמיה ללשון אינטיליגנטית, וכמובן על אווירת ה"בקרוב אצלך" שמשתכללת מיום ליום וכוללת פזילות לכיוון הבטן שלי או מבט חודר ומופתע כשאני אומרת שאני עייפה, אכלתי יותר מדי או שיש לי בחילה, ורוב הזמן אגב, אני שלושת אלה ביחד.

כן, אני, מור בירן מורג, זאת שהשאירה את ה- "בירן" כשהתחתנה כדי שלא תצא "מור מורג", ורק לא העלתה את הרעיון שאנשים בסופו של דבר אומרים מור מורג בירן, אני - לא מצליחה אלא לחשוב שבסוף אני איכנע ללחץ. מתי? באמת שאין לדעת, אבל כל עוד זה פסקול הרקע של חיי, אני חייבת לעצמי להרהר- מה עדיף, החיים הנוכחים שלי או החיים שעתידים להיות עלי? (תרתי משמע)...
בקיצור, הנה חישוב קטן.

אז יצא תיקו.כנראה שאין באמת תשובה ברורה למתי תחליטי שאת רוצה לאחל לעצמך חודשים של בחילות, צרבות והשמנות, ואז שנים של "מתי הוא עשה גרעפס" ו- "מי לעזאזל היה אמור להחזיר היום את הילד מהגן?!"

אוקיי, יכול להיות שצריך לתת לטבע לעשות את שלו, אבל מצד שני - אולי עדיף  להיות משרד הפרסום של טבע? אגב, הלוואי ואצליח לעשות את שניהם.