הפעם הבלוג התלבש חגיגי במיוחד! שתי נשים חמודות לאללה- ניצן ושרון, בעלות גאות לבלוג "שתיים בלילה"
עשו לי כבוד והחליטו לשתף אותי בכתיבת הפוסט השבועי שהפעם נכתב על... חתונה!
אתם מוזמנים בשמחה לקרוא הפעם גם אצלי וגם אצלן שלוש דעות - הרווקה, המתחתנת והנשואה.
ניצן
ובכן, ארצה להתחיל פוסט זה באמירה החד המשמעית והעקרונית שלי בקשר לחתונות:
כשאתחתן – אני עומדת להיות בריידזילה מופרעת, מורעבת ושוחרת לטרף. אני עומדת להחליף שלוש שמלות, לרדת במסוק מהירח ובצניחה ישירה לתוך החופה, אני עומדת להיות בדיאטה שנה לפני, להיות כתומה מרוב שיזוף עצמי, ושיהיו לי תוספות שיער שיסתבכו ברגליי כשאלך לעבר חתני המייבב באושר. אבל- עד אז, בעודני משמשת כחברה של כלות ולא, לעומת דעת הקהל הרווחת, בחורות רווקות לא דוקרות בובות וודו של כלות, אני אשמח לשתף חוויה אחת מופלאה שחוויתי לפני שנים.
הבחורה המדוברת (שממרחק של זמן, לאחר שהתבגרתי והחכמתי והפכתי לאשה, אני עדיין מאחלת לה רק רע), הייתה חברה טובה שלי שעמדה להתחתן. מרגע הצעת הנישואין הבחורה הפכה למפלצת מרושעת שצווחת על חברותייה (אני), מתעללת בהוריה (ובי) ורבה עם מארגנת החתונות שלה (ואיתי). החתונה עצמה כללה כל אטרקציה בספר- מייצגים חיים, שיר שהכלה שרה לחתן, שיר שהחתן שר לכלה, הקרנת הצעת הנישואים המצולמת שלהם, שיר שהם שרו ביחד, ריקוד ואלס +החלפת שמלה, מצגת חברים שלה, מצגת חברים שלו וחברה אחת טובה שישבה על הבר ושתתה הרבה, הרבה מאד.
בעקרון, חברה הכי טובה מתפקדת כמארגנת אירועים לכל דבר – השלב הראשון הוא הפקת מסיבת רווקות שלא נראתה כמותה. בעוד גברים מקבלים כרגיל את הצד הקל של הסיפור (ממש כמו היכולת שלהם להשתין בעמידה, כ"כ לא הוגן) וסוגרים את העסק עם חשפנית ו/או סטייקים, בנות אמורות להפיק ערב (שאם הוא נמשך פחות מסופ"ש נחשב לכישלון) הכולל מתנות שעלותן הכוללת גדולה מהחתונה עצמה, קוראת בקלפים, מעבירה מעגלי אנרגיה, מגלה עתידות בשוקו, הקראת מכתבים מרגשים לכלה ותחרות אינטנסיבית מי תגרום לכלה לבכות מהתרגשות קודם וכמובן שלל משחקים שנועדו לבחון עד כמה טוב מכירים החתן את הכלה, שלרוב מסתיימים בתחושה המוחצת שלזוג המיועד אין שום מושג מי הוא האדם איתו הם מתכננים לבלות את חייהם ("מיכל, מהי התכונה שיניב הכי שונא אצלך? את זה שאת לובשת את החולצות שלו, את אומרת? ובכן, יניב אמר שדווקא את זה שאת רבה עם אמא שלו ולא מרשה לו לצאת עם חברים. טוב, לא נורא, קדימה לשתות צ'ייסר!"). בסוף הערב כולן בדרך כלל כל כך עייפות מאכילת יותר מדי סוכר ומשמיעת יותר מדי סיפורי סקס משמימים של בנות זרות אחרות שנמצאות במסיבה ומוכרחות לנהל אינטימיות מזויפת אחת עם השניה בגלל הקונטקסט, אך לא- מחר הוא יום חדש מלא משחקים והפתעות נוספות!
ליום החתונה החברה הכי טובה כמובן מגיעה זוחלת על ארבע, מרוששת ונפוחה מאלכוהול רק כדי להכנס לזירה חדשה- איזו חברה תלך הביתה אחרונה. החברה שתשאר עד סוף הערב, היא כמובן המנצחת בתואר החברה הכי טובה. לא משנה כמה עייפה את, בכמה פקקים עמדת, כמה כואבים לך העקבים – אם תשארי אחרונה, תזכי בתהילת עולם בתור החברה הכי טובה שאי פעם נבראה. בחתונה האחרונה בה הייתי, הייתה לי דייט (אפלטונית לחלוטין) שנשלחה לרגל אחרי חברותיה האחרות של הכלה ואף ניסתה לשדלן ללכת הביתה מוקדם כדי להעניק לי ניצחון טכני. לסיום היא רצה להחליף איתי "כיפים" סמויים כשבשתיים בלילה, נגמרה החתונה ואני נותרתי לבד על הרחבה עם החתן והכלה. ניצחון!
ו-כמובן ששכחתי להגיד שחתונה של חברה טובה זה אירוע מרגש שמותיר אותך שלולית מיבבת. שלא יצא שאני מרירה. כי אני לא. ממש לא. ותודה לחברות הרווקות והנשואות שלי שתרמו מהמרירות האישית שלהן. אני מרגישה ששרון צוחקת עליי מהפוסט למטה, אז אני כל כך שמחה שמור תפריד בינינו הפעם. בהצלחה, מור, יו אר גוינג טו ניד איט.
 |
זה כאילו שלושתנו מתחתנות, אבל בוא נודה זאת בחורה אחת...
|
|
מור:
כשאני חושבת על זה, להתחתן זה כמו לנסות להיות ג'ירפה – את לא יכולה לדעת איך זה מרגיש, עד שאת מלחכת עשב. כשדסקסתי להנאתי עם שרון וניצן על שת"פ בענייני החתונות, החלטנו שאני נופלת בול בין שתיהן, במעמד הביניים – זאת שעומדת להתחתן אוטוטו, ומתוקף תפקידי אשפוך אור על השלב של תכנון החתונה.
לפני הכל, כשאת עדיין רווקה ושפויה, את מבינה כמה חברה שלך, שמתחתנת – כבר לא. שבוע שעבר יצאת איתה לדפוק המבורגרים באמצע הלילה, ומהרגע שצפתה בכריעת ברך גברית, היא בדיאטת כרוביות בלי תבלינים (מלח זה מנפח). לפני שנה יצאת איתה לפאב לחפש בחורים עם גזרה טובה והיום היא נדלקת מגזרה של סינרי מטבחים. מבחינתה, היא מאושרת ,כולם חשים כמוה ולא איכפת להם להוציא משכורת חודשית על יום אחד, ואת, למרות שהייתן ביחד בגן מוריה וביליתן את ה-20 שנה האחרונות והיחידות ביחד, כל מה שאת רוצה זה לקרוע את השמלה המפוארת שלך ולהתאבל על הצ'ק ששמת. בשלב הזה, את לא באמת יודעת אם הכסף יחזור אלייך בחתונה ש-ל-ך, פשוט כי נראה לך שלהתחתן בצורה מסורתית זה מ-מ-ש לא בשבילך. ואז – הפלא ופלא, בן זוגך קרוב מתמיד לרצפה וכורע ברך – ושניכם מגלים ביחד את עולם הכרוביות. (במקרה שלי, פוצי גילה את עולם הקרמבו).
אמנם אני במעמד הביניים (בין ניצן ושרון), אבל צדק חתונתי כבר לא יהיה פה. גם אם אני אחליט ללכת על טרנד של פשטות וצניעות ואתפשר על חתונה במתחם האוכל של קניון רחובות עם גלידות סנדיי לקינוחים, איכשהו, ואלוהים יודע איך, אי אפשר לצאת מזה בפחות מ- 100,000 ש"ח. בקיצור, מהרגע שהתחילו לדבר על "איי דו" אצלי בבית – הנפתי הינומה לבנה לאות כניעה והחלטתי שאני מתמסרת בלב שלם לתקופה ממושכת של חוסר שפיות נפשית ובעיקר… חוסר שפיות כספית. (
הפסקת פרסומות באמצע הבלוג -באמא שלכם תעשו לייק לעמוד שלי ב-F!)
רגע רציני: מגיל 15 אני נאבקת עם עצמי כדי לא להיות "הבחורה הבלונדינית ההיא". נכון, זה כלל תקופת טרנינגים, גרעפסים, מכות פה ושם, לא אשקר – אפילו כוניתי לאחר שכפכפתי בחור "מור הגבר" תקופה מסוימת בחיי. ואז נכנעתי. חצאיות, מסקרה, איזה ליפ גלוס פה ושם. לקח לי זמן להבין שזה הגיוני להיות בלונדינית עם תואר, שהשחלות שלי לא שוללות ממני את היותי אדם בפני עצמו, וחבל שאסתובב כל היום עם בעסה שאני בלונדינית, במיוחד כי עוד 20 שנה אני אייחל להיות אחת כזאת.
ועכשיו, שום דבר לא יעזור. אני כלה. אני שוב חלק מקבוצה. בכל חנות ואצל כל ספק אני שומעת "כן, אתן הכלות ככה וככה". האינסטינקט הראשוני שלי, אחרי שאני דופקת לאדם הזה את האייפון בראש בתנועה יפנית ורושמת על זה פטנט בתור "אפלי-קאיה!" הוא לרצות לבטל. הכל.
אז לא, פה אני מחדשת. לא נלחמת ולא מוציאה אנרגיות על מלחמות בממסד. להיפך. אני הולכת להיות הכלה הכי לבנה בארץ שיש (למרות שעם לבוש לבן ילהקו אותי בכיף ל- CSI בתור גופה), אני אחייך ל-400 זרים למרות שאני אדם די אנטיפאתי במציאות, ואני אשתגע בדיוק כמו הבריידזילות חברותיי. למה? כי מותר לי! אני בוחרת להשיל מעצמי את הציניות, פעם בחיים.
בואו נודה, תקופת הביניים השגעונית הזאת לא תחזור שוב (לא, שרון להשתגע מהילדים זה לא נחשב) ועם כל הכבוד, עכשיו תורי. רוצים צדק חתונתי? קנו לי אוהל מתנה לחתונה.
שרון, אלייך.
שרון:
משהו ישן:
פספוס/ גילוי נאות: בחורף כלשהו, בשנה כלשהי (הפרטים שמורים במערכת), הייתי בלונדון עם ההוא שאח״כ נהיה בעלי. חזרנו שיכורים מאיזו מסיבה מגניבה, נוסעים לנו מחוייכים באנדרגראונד. לאב איז אין דה אייר.
"תגיד, אולי נתחתן?" שלפתי בספונטניות ובעידוד מוחלט של האלכוהול. "יו! אני בדיוק באתי להציע לך נישואים!" משיב הרוסי, וברור לי שיופי שרון, הרגע הזה כבר לא יחזור. מיד גייסתי את כל הצלילות שיכלתי למצוא בעצמי, נלחמת בליטרים של אלכוהול ששוחים בדמי וצוחקים בראשי. צוחקים עליי כמובן. "תשמע, אז אם ככה, תשכח מה שאמרתי. בוא נעשה את זה כמו שצריך, בלי אלכוהול, פשוט בחור מציע לבחורה נישואין. תפתיע אותי אוקי?"
למחרת היה לי ברור שהוא שכח מכל העניין ולכן כשאכן הפתיע והציע לי ב
לונדון דנג׳ן להיות אשתו בעודנו נוסעים בחשיכה בקרונית חורקת מוקפים בגופות ומוסיקה מאיימת, אני מודה, לא מיד עניתי כן.
האמת, אף פעם לא הייתה לי בראש תמונה של איזושהי הצעת נישואין שרציתי לקבל, מה שבטוח, לא חשבתי שזה יהיה ככה. אבל היי- מזה הצעת נישואין רומנטית על קצה האייפל לעומת הצעה בתוך מרתף עינויים בריטי מהמאה ה- 19 עם אווירה קסומה כזאת של רציחות?
משהו מושאל:
אין לי בעיה עם המסלול הקבוע הזה של ההכנות לחתונה- אולם, די ג׳יי (שבד״כ האולם כופה על הזוג לקחת), רב, טבעות "מעוצבות", מקווה וסממנים יהודיים נוספים שרובינו נתקלים בהם לראשונה בחיים בגלל החתונה ולרוב אין לנו מושג מהם אבל " חייבים כי זה חלק מהעניין", עיצוב שיער, עיצוב אולם, עיצוב מפה, עיצוב עיצוב עיצוב , הזמנות, מוזמנים שאף אחד לא פגש מעולם חוץ מהסבתא שאולי הייתה איתם בשואה ולא נעים לא להזמין אותם, צלם, קייטרינג שיכול להאכיל 2 מדינות באפריקה, שמלת כלה, רכב מקושט, חובות ענק וכאב ראש. פשוט תמיד ידעתי שזה לא בשבילי.
אין אצלי בארון אפילו בגד אחד לבן מהסיבה הפשוטה שאין לי שום חיבה לצבע הזה, אז למה שאלבש שמלה שכולה לבנה ועוד ביום היחיד בחיי שבו אני מצולמת ללא הפסק? אני גאה לומר שהתחתנתי בשמלה סגולה והכל בסדר. העולם לא נעצר, אף דודה לא נפחה את נשמתה, אף סבתא לא אושפזה מהלם.
מאחר והיה לי ברור שחתונה מתוך "ארבע חתונות ולוויה אחת" (לא משנה איזו מהן) לא תהיה לי, כי גורלי האכזר בחר לגדל אותי בארץ זבת חלב ודבש במקום בארץ זבת בירה וטראש (לשם כאמור, נועדתי באמת), היה לי ברור שהיום הזה, ההוא שבו אתחתן, חייב להיות יחיד ומיוחד באמת, אירוע של חברים, כזה שאני מכירה בו את כל האורחים, לא דופקת חשבון ועושה מה שבא לי עם ההוא שנועד להיות בעלי, שלשמחתי, חשב בדיוק אותו הדבר בכל הנוגע לאירוע הבעייתי הזה.
משהו חדש:
בסופו של דבר, כדאי לזכור שזה היום המיוחד שלכם, לכן לא משנה מה תלבשו, מי שם כמה בצ'קים, מי לא הגיע ומי כן, מי הקיא בגן אירועים ואם הייתה שקיעה בצילומים שלכם או לא- למי לעזאזל אכפת? יותר טוב שתקראו ת'סטטיסטיקות של גירושים בארץ ובעולם ותחשבו טוב טוב לפני שאתם הולכים על זה. באמת. אם זה לא מתוך אהבה אמיתית ומוכנות להרבה עבודה קשה, ואני מדברת פה על עבודת פרך, השקעה יומיומית, שלא תעזו לקחת את העסק הזה לרגע כמובן מאליו, מאדר פאקרס, אז אל תעשו את זה. אל תתחתנו כי סוף סוף מצאתם בן זוג והתפשרתם על כל דבר אפשרי בערך רק כי אמרו לכם שיש איזה שעון שמתקתק וחייבים להתחתן. אל תתחתנו רק כי אתם ביחד כבר מאה שנה אבל שניכם יודעים כבר 99 שנה שזה לא באמת זה, רק שלאף אחד מכם לא באמת היה את האומץ לגמור את זה וכך חלפו להם השנים ואיך אני אעזוב אותה/ אותו עכשיו? אני כבר בן/ בת 35..מה עכשיו להתחיל שוב עם דייטים, רווקות, עניינים? לא משנה כבר, נתחתן וזהו. אנחנו רגילים אחד לשני והיא בסה"כ בחורה טובה והוא בטוח יהיה אבא נהדר ואני בטח לא אמצא משהו יותר טוב.
ואם בכל זאת בחרתם ללכת על זה ולהתחתן אז לכו על זה בכל הכוח. תיהנו מכל רגע, תמצאו עוד דברים משותפים ביחד, תלמדו להכיר דברים חדשים האחד בשניה כל הזמן ועדיין להתרגש מזה, תפליצו ביחד, תריבו מלא, תצעקו בכל הכוח שכל השכנים ישמעו אתכם ויחשבו איזה מסכנים אבל אתם צועקים מאהבה, תעשו ילדים ותגדלו אותם ממש טוב, אל תתעצלו חארות, ילדים זה חשוב, תשמינו, תרזו, תמחזרו.
בהצלחה.
