שיר החתונה שלי ושל נועה

בחתונה שלי אולי אהיה קצת...

נ.ב

מזל טוב לנועה שכבר התחתנה! קולולולולו!

אהבה מכיס ראשון

התנצלות מראש: יש לי פחד לא רציונלי ובלתי מוסבר שכזה מ"להיות כמו כולן". אני יודעת, איך בחורה שגרה במדינה עם 3 רשתות אופנה גדולות, 7 דוגמניות מפורסמות ושתי מנחות בטלוויזיה מפחדת לצאת כמו כולן, הרי יש כל כך הרבה אופציות!

בכל מקרה, הפחד הלא קשור בעליל הזה, התחזק בטירוף כשהגענו לנושא החתונה. הרי ברור לכולנו שלא משנה איזה דיג'יי/ צלם/ אולם/ רב/ אני אבחר, בסוף כולם יגידו "איזה בעסה, השבוע יש לי 3 חתונות", ולא יצילחו להבדיל ביניהן אחרי יומיים (אלא אם תיקרע לי החצאית או משהו, זה יחדד לכולם הזיכרון יופי). אז הנה, אני נאלצת לתכנן לי אירוע, שבשבילי הוא מיוחד, אבל בשבילכם הוא ממש ממש גנרי, ואני מתמודדת עם זה יפה עד כה.

כשהגעתי לנושא השמלה, נורא פחדתי שאני לא אמצא משהו שירגיש לי רק שלי. הגעתי למסקנה שכל עוד אני לא אשים חליפת ניטים סגולה ומבריקה לחתונה – אני פשוט אראה כמו כלה=כולן, ואין מה לעשות בנידון, אז המטרה שלי הייתה לחפש שמלה שאני ארגיש בה הכי נוח ואני, ולא ארגיש מחופשת - נניח כמו רון שחר בתפקיד מנחה כריזמטי.

מה שכן, ברשימת הדרישות הדמיונית שלי, גם הוספתי שאני לא מוכנה להוציא יותר מארבע אלפיות על השמלה. אז הוספתי. עשיתי פעמיים את הסיבוב ברחוב דיזינגוף הנודע לשמצה, יש לציין שמצאתי כמה שמלות עד 5,000 ש"ח, אבל מה, אם תהיה לך בטנונת הכי קטנה + תחליטי במקרה לשבת - הכרס שלך תקפוץ לבקר, כי השמלות האלה הן בלי בגד גוף/מחוך/משהו שיתן את האשליה שאת הבחורה הכי מהממת בחדר. אז כן, מצאתי שמלות במחיר טו-אוב עם מחוך ב- Bridal shop אבל עשיתי טעות. התאהבתי מראש.

התאהבתי בשמלה ממקום אחר עוד מאתר האינטרנט, והיא השמלה הראשונה שהלכתי למדוד, כך שלא משנה איזו שמלה שמתי על עצמי – תמיד השוויתי אותה לשמלה שאהבתי עוד מההתחלה. ד"א, תארו לכם את הפרצוף של המוכרות/גייז בחנויות, שנכנסתי וביקשתי מהם שמלה ללא תחרה. כמעט בעטו אותי החוצה, בצורה מתנשאת, כמובן. בסופם של יומיים, המחשבה שעם תחושות בטן לא מתווכחים רק הלכה והתחדדה -  והלכתי על השמלה הראשונה.

לא באמת ציפיתם שאני אשים פה
 תמונה של השמלה, נכון?

תופים בבקשה: שמלה של לימור רוזן, מעצבת יחסית חדשה ובגילי, שאני רק יכולה לקנא בה שבגיל כזה היא כבר יודעת כל כך טוב מה היא רוצה לעשות עם החיים שלה, ועוד עושה את זה מעולה. ועכשיו  אפרט למה אהבתי את השמלה כל כך: יש לה כיסים. כשראיתי את השמלה באתר, אמרתי לעצמי ש"מי אני שלא אקפוץ לבקר מעצבת שמלות כלה שיש לה את הביצים לתפור שמלה עם כיסים". ואכן, זאת השמלה שבחרתי, היא קלילה וכיפית, מה שמסביר את העובדה למה בחורות מהארץ כמעט לא בוחרות את השמלה הספציפית הזאת, (לפי ההסבר של לימור), אלא הולכות על משהו הרבה יותר חתונתי.

אבל הנה, מצאתי שמלה עם כיסים, חגורה מגניבה, כפתורים מוזהבים. מצאתי שמלה שמכילה את התקופה שהייתה לי בכיתה ט' שהלכתי מכות וטיפסתי על עצים, מצאתי שמלה שמכילה את הרצון שלי להגיד "מה קורה, גבר" לכל האורחים בחתונה, שמלה שמכילה את האופי האנטי שלי, למרות שהיא לבנה לחלוטין ונראית כמו שמלת כלה, ופשוט שמלה שמכילה את היותי מור, בחורה עם עיהפחדים לא הגיוניים לחלוטין, שרוצה להרגיש כמו עצמה בחתונה שלה.

אז נכון, אנחנו מדברים פה על סכום מעל 6,000 ש"ח, אבל הוא סכום סביר לחלוטין בהתייחס לשאר השמלות ברחוב דיזינגוף (לא תמצאו את החנות של לימור על הרחוב עצמו, מתוך עיקרון, שזאת בדיוק רמת האנטי שאני מכבדת), ובאמא שלי, לא קיבלתי הנחה (כוסאומו כבוד!).

מאחלת לכולכן למצוא את השמלה שמכילה אתכן, גם אם היא נפוחה, צמודה, מפוצצת תחרה, עשויה מסאטן, או אפילו סגולה עם ניטים. 

מספיק עם הספקים!

זהו. אני עמוק בביזנס של  הספקים. לבחור ולתמחר. לתמחר ולבחור.  אחרי שהתאוששתי מהבעסה של "למה לעזאזל לא הלכתי ללמוד משהו שאפשר לדפוק איתו חופה..אה...קופה", הגיע הזמן לעמוד זקוף, להביט לבנק בעיניים ולהתחיל לחלק צ'קים. והרבה מהם. אבל מה, שניה לפני התשלום חייבים הנחה. נטולת משמעות. פיצית. בינונית. גדולה. אחת שתשאיר אחריה כל סכום שיראה לי הגיוני לשלם לבנאדם על יום עבודה אחד. א-ח-ד. הבעיה היא, שאף אחד כולל אני לא רוצה לדחוק את הספק שלו לקיר ולהביא אותו מבועס תאחאת לחתונה כי הוא מרוויח 500 שקל פחות מהרגיל. קארמה וכאלה. איכשהו,זה ברור לי שברגע האמת אני לא אעזור מספיץ אומץ לבקש בשיטת הדוגרי.

ונשאלת השאלה – אז איך כן לבקש? סחבקית ניסתה כמה שיטות.

1.מי שהביאה אותי לעולם.
ההיגיון:  מאז ומעולם אני יוצאת מנקודת הנחה שאמא שלי עברה הרבה יותר ממני.  דוגרי, לאמהות אין בלקסיקון "לא נעים לי" בערך מהרגע שהן פתחו רגליים תחת זרקור אל מול 5 אנשים זרים בחדר ניתוח, תוך כדי צריחת "משה/דני/אבי  אני אקרע אותך,מה עשית לי!" אז כן, הכי הגיוני כשרוצים לסגור ספק זה לבוא עם אמא או לתת לה להתקשר בתפקיד הסחטנית. אני הרי, הכלה הרגישה בעלת הלוק הרומנטי. בעלי לעתיד הרי, הוא החתן הזורם והמצחיק, ומישהו  פה בסופו של דבר חייב להוות את גורם הכלבתיות ולמנוע מאיתנו ללכת כמו כבשים אל חופה מעוצבת מדולרים.

איפה ניסיתי: מעצבת שמלות.

אמרתי לאמא שלי להתקשר ולנסות לסגור איתה את המחיר שהיא נתנה לנו, אבל לכלול בתוכו את שמירת  החלק העליון אצלנו - המחוך– שעליו היא רצתה עוד חמש מאות ש"ח.

התוצאה: אמא התקשרה, אבל אמרה לה לתת לנו את אותו המחיר עם ההינומה. לאור הבלבול הקל בין מחוך לכיסוי ראש,  אני אגיד ביי ביי לעוד 500 ש"ח ואוסיף "תודה לאל" שאף אחד לא שם אותנו אחראיות על התקשורת בין ישראל לחמאס בשחרור של גלעד שליט.

2. סחבקיזם - או - נולדתי סדרן מוניות

ההיגיון: אנשים מגיבים יותר טוב לעמחה ולכאלה שלא מאיימים עליהם. אם אני אומר לספק שעובד עם ערסים ופריחות יום יום ולמד להגיד כפרה לפני שהוא מצחצח שיניים: "במטותא ממך אנא הורד לי את הסכום שאתה מבקש כי תקציבי אינו מאפשר" הוא ישלח אותי להתחתן באנגליה, אבל שם זה בפאונדים אז לא משתלם לי.

איפה ניסיתי: אצל כולם

בכנות, רוב האנשים לא הבינו למה הבחורה הבלונדינית מולם (טוב, שטנית), פתאום מספרת בדיחה ב-ח' ו-ע', אפילו שזה סימן ההיכר שלי בין החברים.

התוצאה: לא היו משמיעים אותי ב"אליקו" נגדיר את זה ככה.

3. פולניזם

בפולניזם אפשר להשתמש רק כשהאדם מולך מעמיד פנים שהוא נורא נורא מאושר בשבילך אפילו שהוא מכיר אותך רק דקה וחצי. כשמישהו אופטימי מדי - לך מותר להיות פסימית מדי.

חושך, זה מרזה?

איפה ניסיתי: רוב האופטימיות הייתה באיזיווד. הבחורה נורא רצתה לדעת איך אני ופוצי נפגשנו, (כאילו שזה קשור לחתונות בכלל?) - אז הוא סיפר לה שהוא הציל אותי מאוטו בוער. והיא האמינה עד שאמרתי לה שהוא צוחק. אם מי שיושבת מולך יותר שמחה ממך, או שאת לא בסדר או שהיא פשוט לא אמיתית. במקרה הזה, כנראה ששתי התשובות נכונות.

התוצאה: יש משהו נחמד בעובדה שסוגרים בשבילך הכל ואתה רק בא להיפגש ולסגור עם הספק, אבל ברגע שקשה לי להבין מי מרוויח מה שם ועל חשבון מי, אני מעדיפה להתחתן לבד בחושך.

4. התייאשותיזם

החלטנו להתחתן בקיץ. איתנו או לא איתנו, הם יסגרו את הזוגות שלהם.זוגות מהצפון, זוגות מהדרום, זוגות שמחים וזוגות מיופייפים,זוגות שיישארו לעד וזוגות שיישאר ביחד גג שנתיים - לא חסרים זוגות שיקחו את התאריך שלנו באולם, אצל הצלם ואפילו אצל המפריח יונים, שאומר שדווקא כשיונים מחרבנות על השולחנות – זה מביא הכי הרבה מזל. אנחנו, בצורה מעוותת כלשהי,  צריכים אותם יותר ממה שהם צריכים אותנו. בסופו של דבר, השיטה הכי טובה היא לקחת נשימה עמוקה, להגיד לעצמנו שאם נתחתן רק פעם אחת בחיים - כל הסיפור הזה ייצא הרבה יותר זול, ופשוט לחזור הביתה ולהשקיע בזוגיות במקום להשתגע מהמשא ומתן.